ואלישע דבר אל האשה וגומר. זכר הכתוב שאלישע הנביא דבר אל האשה השונמית אשר החיה את בנה, שתקום ותלך היא וביתה ותהיה כגר כאורח באיזה מקום שתרצה לגור שם ימים אחדים, לפי שקרא ה׳ רעב אל ארץ וגם בא והתחיל כבר הרעב להיות בה ויתמיד זה שבע שנים, וזהו המורה שהיה אלישע סבת הרעב הזה כמו שהיה אליהו רבו סבת עצירת הגשמים שלש שנים בימי אחאב. ואולי שעל ההמון הרב אשר מתו עטופים ברעב בראש כל חצות בארץ ישראל בזה הרעב, נתקיים מה שאמר יתברך לאליהו בהר חורב, והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע, כי המית רבים ברעב אשר היה הוא סבתו. ולא זכר הכתוב בכאן זה להודיע שקרה הרעב אחרי הדברים שספר למעלה, כי קודם להם היה, אבל ספר זה הכתוב כאן להודיע ששבה האשה ובאה אל המלך לבקש על ביתה ושדה, ושמצאה את גחזי מדבר אליו בנפלאות אלישע, ואמר זאת האשה וזה בנה, וששאלה המלך על הדבר והגידה לו, והיה זה סבה שמצאה חן בעיניו ובאמצעות אלישע נמשכה הטובה אליה, והיה תכלית הספור להודיע מעלת אלישע ונפלאותיו.

(ב-ג) ולכן אמר שהלכה האשה, רוצה לומר בימים ההם, ותשב בארץ פלשתים אותם שבעת השנים, ואחרי כן שבה משם. ולפי שמצאה שאנשים נכנסו בשדותיה ובכרמיה ובביתה ולקחום להם ולא היו רוצים להחזירם אליה, באה לצעוק אל המלך על ביתה ועל שדיה, ויקר מקרה שבאה האשה לצעוק אל המלך בהיותו מדבר אל גחזי נער אלישע שהיה שואלו ומבקש ממנו על נסי אלישע.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

כמו שאמר ספרה נא לי את הגדולות אשר עשה אלישע.

והוא היה אז באותה שעה מספר אל המלך ענין השונמית, רוצה לומר שילדה בהיותה עקרה ואישה זקן למועד אשר דבר אליה איש האלהים, ושאחרי כן מת בנה והחיה אותה, וכאשר גחזי ראה את האשה אמר למלך זאת האשה וזה בנה, רמז לשני הנסים הנזכרים שנעשו אליה, ר״ל זאת האשה שהיתה עקרה וילדה בדבר איש האלהים, וזהב בנה שמת והחיה אותו אלישע:

והאשה הסכימה עם מאמר גחזי וספרה הדבר כלו כאשר קרה לה עם הנביא, ואז שלח המלך סריס אחד, רצה לומר שר אחד עמה יצוהו שישיב אליה את כל אשר עזבה בארץ, וגם כל תבואות השדה מיום עזבה את הארץ עד עתה, לפי שמצאה חן בעיניו, וגם כן מפני שאלישע הטיב עמה תמיד היה מההשגחה שעל ידו ועל ספוריו תבא לה גם כן הטוב ההוא מאת המלך. ואולם מהבית לא צוה לתת לה שכרותו, ואמרו קצת המפרשים שזאת קצת ראיה שהדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו חייב להעלות לו שכר. וכבר ישאל שואל ואם מלך ישראל היה מכיר את אלישע ועשה לפניו נסים רבים, אם בבואו על מואב כשצוה עשה הנחל גבים גבים, ומה שיעד שיתן השם את ארם בידיו, ואם מה שרפא את נעמן מצרעתו כאשר בא אליו עם ספר מלך ארם, ואם כשהביא בשער שמרון סוסים ורכב וחיל כבד ממלך ארם ושאלו האכה אכה אבי, ואם מה שעשה במחנה ארם ובשליש שהמלך היה נשען על ידו כמו שנזכר, איך אם כן היה שואל את גחזי ספרה נא לי את הגדולות אשר עשה אלישע? והנה המלך עצמו היה עד בדבר כמו גחזי, אבל תשובת זה מבוארת בעצמה, שהמלך כשראה גחזי שאלו על ענין צרעתו, וספר לו איך נדבקה בו צרעת נעמן בדבר הנביא, ועל זה נפלו הדברים ביניהם בנפלאות שהנביא היה עושה, ולפי שהיה גחזי נערו שאל ממנו על הדברים הגדולים שעשה שהמלך לא היה יודע בהם ולא ראה אותם, ולכן ספר לו ענין השונמית כי לא ראה ולא ידע המלך זה, ולהיות תחיית המת דבר גדול אמר גדולות, ובא אם כן הספור הזה בזה המקום, להיותו מענין הנסים שעשה אלישע, ושהיו מלכי ארץ מתבהלים מהם והיה הדבר נודע וגלוי ונתאמת לפני המלך, ובזה השלים הכתוב לספר הנסים שעשה אלישע:

והכלל העולה מספורי נפלאות אלישע, שהוא עשה אחר הלקח אליהו מעמו שמנה עשרה נפלאות, ועם היות שחז״ל מנו נפלאותיו בשש עשרה, הנה כפי פשט הכתובים הם באמת שמנה עשרה. האחד הוא בקיעת הירדן והעברתו בו ביבשה. השני רפואת מי יריחו עם המלח שנתן אל מוצא המים. השלישי מיתת הנערים על ידי הדובים שיצאו מהיער והמיתום מפני קללתו אשר קללם. הרביעי עשה הנחל גבים גבים, ומבלי רוח וגשם נמלא הנחל מים. החמשי לאשת עובדיה שמאסוך שמן מלא כלים רבים רקים. הששי הולדת השונמית בהיותה עקרה ואישה זקן. השביעי תחיית בנה אשר מת. השמיני מה שרפא המות אשר היה בסיר עם הקמח שצוה להשליך שם. התשיעי מה שכלכל העם בני הנביאים מאה איש בעשרים לחם ויאכלו ויותירו. העשירי רפואת נעמן מצרעתו עם הרחיצה שבע פעמים בירדן. הי״א בהדבק צרעת נעמן בגחזי ובזרעו על אשר קבל הכסף והבגדים מנעמן. הי״ב שהברזל אשר נפל בימי הירדן הציפו למעלה בדברו לפי שהיה שאול. הי״ג שעל ידי תפלתו ראה נערו סוסי אש ורכבי אש סביבות אלישע להסיר פחדו מעליו. הי״ד שהכה עיני הגוים בסנורים ולא ראו דבר מהדרך ומהעיר עד שהכניסם בשמרון. הט״ו ויי׳ השמיע את מחנה ארם קול רכב קול סוס קול חיל וינוסו. הט״ז במה שרמסו העם בשערי שמרון את השליש אשר המלך נשען על ידו ומת, על אשר דבר כנגד נבואת אלישע. הי״ז הרעב אשר קרא על הארץ שבע שנים. הי״ח היה הנס אשר יזכור אחר זה שעשו עצמותיו אחרי מותו כשהשליכו בקברו איש אחר ויגע בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו, וזכרתי אותו בכאן להשלים מספר נפלאותיו: ואמנם מה שניבא מהעתידות, כמו אמרו לשלשת המלכים (בסי׳ ג׳ י״ח) ונקל זאת בעיני ה׳ ונתן את מואב בידכם וגומר, ומה שאמר כה אמר ה׳ כעת מחר סאת סלת בשקל וסאתים שעורים בשקל בשער שמרון, ומה שאמר לחזאל שימלוך אל ארם ומה שיעשה לישראל, ומה שאמר בשעת מותו אל מלך ישראל (בסי׳ י״ג ט״ו) קח קשת וחצים ורכב ידך על הקשת וגומר ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה׳ בארם, אלה כלם לא מניתי אותם בכלל הנסים, כי הם הודעת העתידות ונבואתם ואין ראוי שיקראו נפלאות, עם היות כפי האמת כל נבואה נס ואין כל נס נבואה, כמו שכתבתי בספר מחזה שדי אשר לי. והנה הפלא והזרות בנסים כשנתבונן בענינם נמצאם באחת מארבע׳ בחינות, וכאשר נתבונן בנסים שעשה אלישע נמצאו בהם אותם הבחינות כלם: הבחינה הראשונה היא מצד עצמם, רוצה לומר כפי רבויים והפכיות׳ בפעולו׳, שזה מורה בלי ספק היותם ברצון מכוון מיוחד יפעל ההפכים ההם כלם, כמו מה שראינו במכות מצרים בנס הדבר (שמות ט׳ ז׳) וממקנה ישראל לא מת אחד, כי עם היות מאה צאן מצריות מעורבות בצאן אחת מן הישראלים, תשאר חיה האחת הההיא עם מות המאה, וז״ש לא מת אחד, ועם היה הסבה הממיתה עפוש האויר מהסבות הטבעיות המחייבות אותו, הנה היה אויר אחד לכלם ומרעה אחד ומצמח אחד תרעינה ואיך תתברכנה אלה מזולתם? וכן אמרו במכת החשך (שם י׳ כ״ג) ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, ואיך ישב המצרי והעברי בבית אחת ואור לאחד וחשך לאחר כפי הטבע? ולהיות חלוף הפעולות והפכיותם מורה על מעלת הנס, אחז״ל בתנחומא (עיין ילקוט פר׳ בשלח כי בתנחומא לא תמצאנו) על (שמות ט״ז ד׳) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, משל לנחתום שהיה עומד על הכבשן, נכנס שונאו וחתה גחלים על ראשו, נכנס אוהבו ונתן לו פת חמה, שניהם מתוך כבשן אחד יצאו, כך מן השמים הורידו אש על הסדומיים ושרפה אותם ומן השמים הוריד לישראל מן לכלכלם, הוי אומר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים עד כאן.

הנה יורה על הבחינה הזאת הראשונה אשר זכרתי. וכבר בא זה בנסי אלישע, כי הוא הסיר הצרעת מנעמן והדביק אותה בגחזי, פקח עיני נערו שיראה מה שלא היה, והכה עיני הגויים שלא יראו מה שהיה, הרג הנערים בביתאל, והציל בני הנביאים שאמרו מות בסיר, עשה עצירת גשמים ומלא את הנחל ואת הגבים מים, ונסים רבים אחרים חלוקים והפכיים בפעולותיהם מורים באמת כי יד ה׳ עשתה זאת: ואמנם הבחינה השני׳ הוא מעצמו׳ הפעולות ואופן מעשה כל אחת מהם בעצמה כאשר יהיו מגיעות על זולת הסדר הטבעי, כענין קריעת ים סוף (שם ט״ו ח׳) שנצבו כמו נד נוזלים, ר״ל שהמים שהיו נגרים למטה בטבעם היו עומדים בנס, וכהורדת האש מן השמים על המזבח, שהיה יורד מלמעלה למטה שהוא בהפך הטבע, ועל זה אמרו חז״ל בתנחומא (עיין ילקוט) גם כן, (תהלים קנ״ה ו׳) כל אשר חפץ ה׳ עשה בשמים ובארץ, דרכן של שמים להוריד טל ומטר, שנאמר (דברים ל״ו כ״ח) אף שמיו יערפו טל, ודרכה של ארץ להוציא לחם, שנא׳ (איוב כ״ח ה׳) ארץ ממנה יצא לחם, וכשבקש משה הוריד את הלחם מן השמים, שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, והעלה הטל מן הארץ, שנאמר ותעל שכבת הטל. וכבר בא מזה גם כן בנסי אלישע, כשנפל לאחד מבני הנביאים הברזל בירדן וצעק אהה אדוני והוא שאול הציפו למעלה, ובהיותו גשם כבד מבקש הירידה למטה בטבע עשאו קל וצופה למעלה, והעץ שהשליך שמה שהיה קל צלל במים עד מקום הברזל, וכן היה תחיית בן השונמית ותחיית המת שנגע בעצמותיו, שהתנועע הגוף המת שאין בו נפש הוא כנגד הטבע: ואמנם הבחינה השלישית היא מה שיעשה הנביא בדבר שפתיו, לא בכלי ולא באמצעי כי אם בדבור ובמאמר בלבד, כי זה בודאי מורה על היכולת העצום וההתבודדו׳ הנפלא ושהוא למעלה מהטבע אחרי שיעשה באמירה, והוא כמאמר משה (במדבר ט״ז ל׳) ופצתה האדמה את פיה וגומר, ומאמר יהושע (יהושע ו׳ י״ג) שמש בגבעון דום וגומר, ולכוון לזה אחז״ל שיעקב נעשה שותף עם בוראו בכל דבר, א״ר פנחס ראה מה כתיב? (ירמיהו י׳ ט״ז) לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא וישראל שבט נחלתו, ומנין שהצדיקים שותפים עם האלהים כשהוא צר צורה? שנאמר (דברי הימים א ד׳ כ״ד) המה היוצרים יושבי נטעים, שהם שותפים עם האלהים בכל בריה, עם המלך במלאכתו, הם יושבים ובורא׳ בריות, אמר השם יתברך לא דיין שאיני עושה דבר חוץ מדעתן אלא כל מה שאני פועל בעולם הזה ובעולם הבא הוא מתוקן להם, הה״ד (תהלים ל״א כ׳) מה רב טובך אשר צפנ׳ ליראיך ע״כ. רמזו במאמר הזה להעיר על מעלת הנביאים וכחם על שנוי הטבעים אשר יצרם האל יתב׳ לבדו, כאלו יש להם שותפות עם בוראם ביצירות לשנותם כרצונם, ולכן באו בו לשונות שוים בענינם, אמר (תהלים ל״ג ו׳) בדבר ה׳ שמים נעשו, ובזה הלשון אמר בדבר הנביא אשר בשמרון, בדבר אלישע אשר דבר, ומזאת הבחינה תמצא לאלישע שבמאמרו וקללתו בלבד המית מ״ב נערים בביתאל, ובמאמרו באו המים אל הנחל והגבים לשלשת המלכים, והולידה השונמית ונדבק הצרעת בגחזי, ונסים אחרים רבים אשר עשה בזולת דבר אמצעי ולא כלי מה כי אם במאמרו בלבד: ואמנם הבחינה הרביעית היא במה שיפעלהו הנביא מהנפלאות לא במאמרו בלבד כי אם בכלי, כשיפעל הנביא בכלי פעולות שהיה מבואר מדרך אותו כלי שיפעל הפכים מדרך הטבע, והיה זה מופת כפול ונקרא נס בתוך נס, ולכוון לזה אחז״ל, (מכילתא פר׳ בשלח) א״ר יוחנן בן ברוקה ראה כמה גדולים נסים של הקב״ה מדת בשר ודם במתוק מרפא את המר, אבל הקב״ה במר מרפא את המר, שנאמר (שמות ט״ו כ״ה) ויורהו ה׳ עץ וישלך אל המים וימתקו המים, וא״ר יהודה עץ של זית היה, ורבי יהושע הכהן אומר עץ של ערבה היה, וי״א עקרי תאנה, וי״א עיקרי רמון שהם מרים מכלם, וכן הוא אומר בישעיהו (ישעי׳ ל״א כ״א) קחו דבלת תאנים וימרחו על השחין ויחי, והלא בזמן שנותני׳ שרף תאנים על הבשר מיד מתחבל? וכן הוא אומר (במדבר כ״א ט׳) והביט אל נחש הנחשת וחי, והלא כל מי שנשכו נחש ורואה נחש מיד מת? וכן הוא אומר באלישע (בסי׳ ב׳ כ״א) ויצא אל מוצא המים וישלך שם מלח ויאמר כה אמר ה׳ רפאתי למים ולא יהיה משם עוד מות ומשכלת. הורו במאמרם הזה הבחינה הרביעית בזה האופן אשר זכרתי, והביאו עליה ארבעה ראיות. הראשונה ממי מרה שהמתיקם משה רבינו עליו השלום על יד העץ אשר השליך שמה שהיה מר גם כן, לפי שהיו מלומדים במצרים עם חכמי הסגולות והטבעים, והיה צריך להוציאם מהחשד שהיה ממתיק את המים בדבר מתוק בטבעו, לכן עשאו על ידי דבר מר לפרסם יכלתו יתברך. השני מנסי ישעיה שעשה מריחת השחין בדבלת תאנים היבשים שהם מחממים בחום אשר להם, והיה יותר מזיק לשחין כפי הטבע. והשלישי מרפואת משה רבינו ע״ה לחלאי הנחש שצוה בהבטת נחש הנחשת אשר עשה, לפי שכבר כתבו בעלי הנסיון כי הבטת הנשוך בצורת המשיך יעורר כאבו, והוא ע״ה רפא אותם עם המזיק ההוא. והרביעי היה הנס שעשה אלישע ברפואת מי יריחו, שרפאם במלח שהוא בטבעו מסיר מתיקות המים ומעתיקם אל המרירות, לפי שהתחל׳ המליחות שריפת החלקים הדקים או ערובם בחלקים שרופים, וכשיתוסף השרפה יעתקו מהמליחות אל המרירות, ולכן היה הים מלוח ובקצת מקומות הארץ שפועלים בהם הגרמים השממיים השרפה יהיו המים מלוחים ורעים, ותקן ורפא אלישע המים ההם בהפכם שהוא המלח כדי לפרסם עוד אמתת המופת. הנה א״כ ארבעת הבחינות האלה שאפשר שיובחנו בגודל הנסים ומעלתם כלם נמצאו במופתי אלישע ע״ה ואמנם במעלת נבואתו אין ספק שהכתובים יעידו עליו ועל מעלת אליהו הרבה בדבר אחד, והוא שנראה מספוריהם שהיה רוב נבואותיהם בהקיץ, ובהיותם מדברים עם בני אדם היתה הנבואה שורה עליהם, וגם יראה ממעשיהם שרוב מה שהיו עושים על דרך הפלא היה מעצמם שיגזרו על הדברים הטבעיים והיה מתקיים בדבריהם, ויקשה אם כן איך זכו הנביאים האלה להנבא בהקיץ ולפעול הנסים מבלי צווי אלהי? ומה שראוי שיאמר בזה הוא, שהנביאים כשהיו רואים בעצמם התעוררות נמרץ לעשות דבר היו מכירים כי מאת ה׳ הוא, ולכן היו עושים מה שימלאם לבם ויאמרו כי דבר ה׳ הוא, לפי שהיו יודעים כפי האמת כי אין אותו ההתעוררות כי אם מאתו יתברך, וכבר כתבתי בספר מחזה שדי שהנסים לא היו עושים אותם הנביאים ושלא היו הם הפועלים אותם אבל הבורא יתברך היה פועל אותם באמת כפי גזרתם, כי אליו לבדו יאות פעל הנס ולא לאחר, וכמו שאמר המשורר (תהלים פ״ו:י׳) כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלהים לבדך:

פרשת שתים עשרה תספר שאלישע משח את חזאל למלך אל ארם ואת יהוא למלך על ישראל, כמו שצוה השם יתברך אל אליהו בהר חורב, ותספר מלחמות חזאל שעשה בישראל ומכת חרב והרג ואבדן שעשה יהוא בבית אחאב ובכהני הבעל והאשרה ועובדי ע״ז. תחלת הפרשה ויבא אלישע דמשק וגומר, עד ועתליה אם אחזיה וגומר. והנה שאלתי בפרשה הזאת שש השאלות:

השאלה הראשונה היא במה שזכר שהביא חזאל מנחה בידו אל אלישע ולא זכר הכתוב אם לקח אותה מידו אם לא? ואם נאמר שלא לקחה היה ראוי שיזכור זה הכתוב כמו שזכרו בנעמן, ואם אמרנו שלקחה מידו יקשה מאד למה לא רצה לקבל מידי נעמן כסף וזהב ובגדים וקבל מחזאל מתנה כל כך גדולה שהיה כל טוב דמשק משא ארבעים גמל?

השאלה השנית באמרו ובשנת חמש ליורם בן אחאב מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה, ואיך היה אפשר שיורם ויהושפט מלכו בשנה אחת, ושהיה זה בשנת חמש למלכות כל אחד מהם? אחרי שכבר ידענו מהספורים אשר קדמו ששנת החמש למלכות יורם היתה שנת חמש ועשרים ליהושפט, ואיך אם כן השוום בזמן ההמלכה?

השאלה השלישית באמרו בן עשרים ושתים שנה אחזיהו במלכו, והנה בדברי הימים אמר בן ארבעים ושתים שנה אחזיהו במלכו, וגם מה שנאמר שם הוא קשה, לפי שכל ימי אביו לא היו כי אם ארבעים שנה, שכן כתיב בן שלשים ושתים שנה במלכו ושמנה שנים מלך הרי ארבעים, ואיך היה אם כן בנו בן ארבעים ושתים במלכו?

השאלה הרביעית במה שצוה אלישע לאחד מבני הנביאים שיקח בידו פך השמן וילך למשוח את יהוא בן נמשי, וזה כי כבר הושרשנו בקבלתם ז״ל (הוריות י״א ע״ב) שאין מושחין למלכי ישראל כי אם למלכי בית דוד, שהם משיחי אלהי יעקב לא מלכי ישראל:

השאלה החמשית במה שאמר כאן ואחזיה מלך יהודה ראה וינס דרך בית הגן וירדוף אחריו יהוא ויאמר גם אותו הכוהו אל המרכבה במעלה גור אשר את יבלעם וינוס מגדו וימות שם, ובדברי הימים נאמר (שם כ״ב ט׳) והוא מתחבא בשמרון ויביאוהו אל יהוא וימיתוהו, ויש אם כן סתירה בספור הזה?

השאלה הששית איך יהוא בהסירו הבעל והאשרה ובבערו הכהנים ועובדי הע״ז מן הארץ נמשך אחרי חטאת ירבעם בן נבט מהעגלים אשר עשה? והנה זה היה חטא עבודה זרה ואיך נכשל במה שהוכיח והעניש את אחרים? והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות האלה כלם אשר הערותי:

ויבא אלישע וגומר. ספר הכתוב שהלך אלישע דמשק, והיה זה למנות את חזאל למלך על ארם כמו שעשה. ואחז״ל (סוטה מ״ז ע״א) שהלך שם גיחזי כשנזפו אלישע, ולפי שהתנכר לשמים הלך שם אלישע כדי להחזירו למוטב ולא חזר.

ולפי שהיה בן הדד חולה, כשהגידו לו שבא שמה איש האלהי׳ אמר אל חזאל קח בידך מנחה ולך אל איש האלהים ודרשת את ה׳ מאתו האחיה מחולי זה.

והמנחה אשר הוליך חזאל אמ׳ שהיה בה כל טוב דמשק, וחז״ל (עיין רד״ק) אמרו שהיה בידו אבן טובה שהיתה שוה כל טוב דמשק. ולי נראה שלא היה במנחה הזאת כסף וזהב ובגדים ולא דבר יקר, לפי שכבר היה נודע אליהם מענין נעמן שלא יקחהו הנביא, אבל היה לבד אשר יאכל לכל נפש ומכל מיני מאכל טוב שהיה בדמשק, כי אותו יקח הנביא להאכיל את תלמידיו, ואמר על המאכל כל טוב דמשק, ע״ד אמרו (ישעי׳ א׳ י״ט) טוב הארץ תאכלו, ולזה היה משא ארבעים גמלים מלחם ובשר ויין ותרנגולות ופירות הכל רב כיד המלך, ולהיות זה ענין מאכל נראה שלקחו הנביא, כי בהיותו בא מן הדרך היה מהראוי שיתנו לו מנחה מדברים כאלו, ולזה לא זכר הכתוב שלא לקח המנחה, ולא היה מהדופי והגנות בלקיחתה להיותה דבר מאכל ובבוא הנביא מן הדרך, והותרה בזה השאלה הראשונה אשר הערותי:

וכאשר שאל חזאל לנביא על חולי בן הדד השיבו לך אמור לא חיה תחיה והראני ה׳ כי מות ימות, ולא, כתוב באל״ף וקרי בוי״ו, והכוונה בלא עם אל״ף, שלא יחיה, האמנם נדרש עם הוי״ו שהנביא גלה האמת לחזאל, ועם זה נתן לו עצה הגונה, כי הוא יעצו שילך ויאמר אליו כדי לנחמו שחיה יחיה, וזהו לך אמור לו חיה תחיה, וגלה לחזאל שהיו אלה תנחומין של הבל כי הש״י הראהו במראה הנבואה שמות ימות ולא יחיה מזה החולי:

ואחרי שהשיבו על שאלתו העמיד הנביא פניו לצד אחר כדי שיבכה ולא יראהו חזאל בוכה, עד שהתעכב בזה כ״כ שלא יכול להתאפק וירם את קולו בבכי, ומלת בוש הוא מגזרת (שמות ל״ב א׳) כי בושש משה, שהוא מלשון עכוב:

וחזאל שאלו מדוע אדוני בוכה? ר״ל מה לך ממיתת המלך שתבכה עליו? והנביא השיבו שלא היה בוכה על זה, כי אם לפי שהיה רואה בנבואתו הרעה אשר יעשה חזאל עצמו לישראל, כי הוא ישלח באש מבצריהם, ויהרוג בחרב בחוריהם, ועולליהם ירטש אל הסלע או על הקרקע לרמוס אותם ברגליהם, והרותיהם יבקע באכזריות גדול.

וכאשר אמר חזאל מה עבדך הכלב כי יעשה הדבר הזה כל כך גדול? הודיעו אלישע כי הוא ימלוך על ארם.

והוא הלך אל אדוניו ועשה כעצת הנביא שאמר לו שחיה יחיה.

אבל לא היה כן, כי ביום המחרת בן הדד טבל המכב׳, והוא השמלה אשר עליו במים ופרש אותו על עיניו, לפי שהיה מתלהב בחום הנכרי וחשב להשקיט הקדחת בזה, והיא היתה סבת מיתתו, כי בצננו אותו נכנס הקדחת מלפנים ומהר למות. הנה בזה הדרך משח אלישע את חזאל למלך על ארם כמו שצוה יתברך אל אליהו בהר חורב:

ובשנת חמש ליורם וגומר. כתב הרלב״ג כי מפני החתון שהיה ליהושפט עם אחאב היה יהושפט מולך ומנהיג מלכות ישראל אחרי שמת אחאב עם מלך ישראל, ושהתמיד זה כל ימי יהושפט שחי אחרי אחאב, כי היו חולקים לו כבוד בני אחאב מפני היותו זקן ושהתחתן עם אביהם, ושזהו שאמר בכאן בשנת חמש ליורם בן אחאב מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה, שהיה משתתף עמו בהנהגת מלכותו, כאשר עברו חמש שנים להנהגת יהורם ויהושפט עמו, מלך יהורם בן יהושפט על יהודה. ובעל סדר עולם (פרק י״ז) כתב שמנה אלה החמש שנה ליהושפט ממלחמת רמות גלעד, כי אז היה ראוי יהושפט שיהרג כיון שהלך לעזור לרשע, וכשצעק אל ה׳ הוסיף לו שבע שנים, ולסוף חמש שנים מאותה שעה שהיו חמש שנים ליורם בן אחאב המליכו את יהורם בן יהושפט על יהודה ומלך שתי שנים בחיי אביו, ומה שאמר למעלה וימלוך יהורם בשנת שתים ליהורם בן יהושפט שנראה שיהורם בן יהושפט מלך שתי שנים קודם יהורם בן אחאב, היה לפי שמלך בחיי יהושפט אביו ז׳ שנים, ומפני שהיה יהושפט ראוי ליהרג באותה שעה מנה משם והלא׳ המלכות לבנו יהורם, אבל לא המליכו כ״א ב׳ שנים קודם מותו. וכבר הקשה הרד״ק לדעת הזה, והביא נגדו דברים נכוחים יעויינו מדבריו בפירושו לזה המקום. ופירש הוא שבפסוק הזה חסר מלת מת, כאלו יאמר ובשנת חמש ליורם בן אחאב מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה מת, ומלך יהורם בנו שנית כי כבר מלך, ר״ל הנהיג המלכות בחיי אביו ז׳ שנים ועתה כשמת אביו מלך מלכות שלמה, כי הרג את אחיו והתחזק במלוכה כמו שנזכר בד״ה (דברי הימים ב כ״א ד׳), ואין לתמוה מאשר יחסר בכתוב מלת מת, כי הענין מובן מהפסוק, וכמוהו (משלי כ״ח ט״ז) נגיד חסר תבונות ורב מעשקות, שפירוש ימות, אבל שונא בצע יאריך ימים, וכן הוא באמרו ויהושפט, כאלו יאמר ויהושפט מת, והותרה בזה השאלה הב׳:

(יז-יח) וזכר הכתוב שהיה יורם בן יהושפט בן ל״ב שנה במלכו ושמלך ח׳ שנים, ושהלך בדרכי מלכי ישראל ככל פשעיהם, לפי שהיה לו לאשה איזבל בת אחאב והיתה עובדת ע״ז כאביה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

ועם היות מהראוי שישחית הש״י את בית דוד אחרי שזרעו לא הלך בדרכיו, הניח למען דוד שהיה עבדו נאמן ולבלתי יכרת כסא מלכותו הניח לו ניר בירושלם כל הימים שישב יהודה על אדמתו.

אך מפני חטאת יהורם פשע אדום בימיו והמליכו אדום עליהם מלך שלא היה עד הנה, שלא היו האדומיים ממליכים מלך אך מלכי יהודה היו מניחים שם נצבים מתחת ידם.

ומפני זה עבר יורם אל צעירה שהיא עיר מאדום להלח׳ בה, ולא עשה מלחמ׳ עמה׳ ביום כמו שראוי, אבל קם יורם בלילה ויכה את אדום, רוצה לומר מהאויבים שהיו קרובים אליו במחנה, ונס מיד כל עם יהודה איש לאהלו.

וכאשר ראה אדום חולש׳ בני יהודה פשע בו עד היום הזה שלא רצו להכנע עוד אליו כבראשונה, ואז תפשע לבנה גם כן מתחת מלך יהודה, וידמה שהיא היתה מארץ יהודה כמו שכתב רש״י ז״ל, והיתה סמוכה לארץ אדום ומרדה במלכה כמו שעשו האדומיים: ובדברי הימים (דברי הימים ב כ״א) כתוב שהרג יהורם את כל אחיו בחרב וגם משרי יהודה, ושבא אליו מכתב מאליהו הנביא לאמר כה אמר ה׳ אלהי דוד אביך תחת אשר לא הלכת בדרכי יהושפט אביך ובדרכי אסא מלך יהודה ותלך בדרכי מלכי ישראל ותזנה את יהודה ואת יושבי ירושלם כהזנות בית אחאב וגם את אחיך הטובים ממך הרגת, הנה ה׳ נגף מגפה גדולה בעמך וגומר, ואתה בחלאים רבים במחלה מעיך עד אשר יצאו מעיך מן החולי ימים על ימים וגומר. וספר שהעיר השם את רוח הפלשתים וגומר, ויעלו ביהודה ויבקעוה וישבו את כל הרכוש הנמצא לבית המלך וגם בניו ונשיו לא נשאר כי אם יהואחז קטן בניו, ואחרי זאת נגפו ה׳ במעיו לחולי לאין מרפא וגומר, ויהי לימים יצאו מעיו עם חליו וימות בתחלואים רעים וגומר, וילך בלא חמדה וגומר. והסתכל אמרו שבא אליו מכתב מאליהו, וידענו שכבר נלקח מעל אלישע, כי הנה אלישע ניבא בימי יהושפט, וידוע שבימי אליהו לא היה מתנבא אלישע כי הוא נמשח לנביא תחתיו ר״ל במקומו, אחרי הלקחו לא בחייו, וזה ממה שיורה שאליהו לא מת אבל שנלקח ברצון השם אל מקום מיוחד לשבת בו נצחי, ומשם כתב ליהורם על דרך נס המכתב הזה אשר זכר. והיה ענין המכתב כענין ראיתו שהיה נראה בבית המדרש כמו שהעידו חז״ל, כי רחוק הוא שנאמר שקודם הלקחו ניבא כל זה אשר יעשה אלישע ויכתב המכתב ויהיה ביד מי שנתנו אליו אחרי לקיחתו כפי הפרטים אשר בו, ולא מצינו שעשה זה בדברים אחרים גדולים מזה שקרו אח״כ ולא עשה עליהם מכתב, והדבר הזה לא זכרו הנביא כאן, אולי לא נתאמת אצלו הדבר ולכן לא זכרו, כי אין ראוי שנחשוב שהיה זה מפאת השכחה או הקרי:

(כד-כו) וספר הכתוב שמת יהורם ושמלך אחזיהו בנו תחתיו ביהודה, ושמלך שנה אחת בלבד, לפי שהיתה אמו בת עמרי, והנה היה עמרי אבי אחאב אביו, וידמה שנתגדלה בבית עמרי ולכן יחסה אליו, לפי שבני הבנים הרי הם כבנים, וכמו שבן ירבעם מלך שנתים ובן בעשא שנתים ובן אחאב הראשון שנתים, כך בן יהורם מלך יהודה מלך שנה אחת, כי בעון אביהם היו מולכים בניהם ימים מעטים ורעים והיו כלם מתים בקצרות שנים. והנה אמר שהיה אחזיהו במלכו בן עשרים ושתים שנה, ובד״ה אמר (דברי הימים ב כ״ב ב׳) שהיה בן ארבעים ושתים שנה, לפי שיהורם מלך יותר מארבעים שנה, ולא נמנו לו כי אם שמונה שנים בעבור שאות׳ השמונה שנים היו טובים ונתחזק בהם במלכותו, אבל מעת שנפל ביד הערביי׳ ונפל גם כן בחליים לא מנו לו ימי מלכות והמליך אחזיהו בנו בחייו, והיו בשנים המאוסים האלה עשרים שנה וכשהמליך אחזיהו בחיי אביו היה בן עשרים ושתים שנה, ומה שאמר ושנה אחת מלך בירושלם הוא אחרי מות אביו, כי בחייו מלך עשרים שנה, ובזה הדרך כשמת אביו היה אחזיהו בן ארבעים ושתים שנה, והמליכוהו פעם אחרת במות אביו ולא מלך אחרי מותו כי אם שנה אחת. ולדעת בעל סדר עולם (פרק י״ז) מה שמנה בדברי הימים ארבעים ושתים שנה אינו ללידת אחזיהו כי אם לצמיחת מלכות עמרי, אשר בעבור היותו מזרעו קרה לו שנהרג עם מלך ישרא׳ על ידי יהוא, וזה שלאחר שלשים ואחת שנה לאסא מלך עמרי על ישראל ומלך שש שנים, ואחאב בנו עשרים ושתים שנים, ואחזיהו בנו שנתים, ויורם אחיו מלך שתים עשרה שנה, הרי ארבעים ושתים שעמדה מלכות עמרי, ולדעת הזה נמשך ה״ר לוי בן גרשום, והותרה בזה השאלה השלישית:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

וספר הכתוב מאחזיהו מלך יהודה שהלך בדרכי אחאב ועשה הרע בעיני השם, ושבעבור זה היה מתחבר עמו לכל דבר.

כי הנה הוא הלך עם יורם מלך ישראל למלחמה על חזאל מלך ארם ברמות גלעד, שלכדו אותה בני ישראל והיתה בידם, והארמיים באו עליה ויכו את יורם.

ומפני מכותיו באו ליזרעאל להתרפא שם, וירד שמה אחזיהו מלך יהודה לבקרו בחליו כדרך האחים האוהבים. והנה ספר הכתוב זה הקדמה למה שיבא עליהם ושנהרגו שמה כמו שיזכור: